הטור פורסם ב-Mako “חיים ללא התחלה”.

חיים ללא התחלה
צחי ברדוגו לא אוהב אי וודאות, אבל במהלך השנים הוא למד להתיידד איתה – ככה זה כשאתה ילד מאומץ. בטור מרגש הוא חושף את הצדדים הפחות מוכרים של חווית האימוץ, הטובים פחות והטובים יותר

טובת הילד – מסירה לאימוץ נשענת על שיקולים של טובתו, צרכיו וזכויותיו של הילד, ואף רצונו – ככל שהוא מסוגל להביע זאת. החוק בישראל מקנה לעובד הסוציאלי בשירות למען הילד במשרד הרווחה את ההחלטה אם להתיר לבוגר שאומץ לעיין בתיק האימוץ בהגיעו לגיל 18. השירות למען הילד אמון גם על השירותים שניתנים למאומץ הבוגר בעניינים הקשורים לירושה וקבלת היתר נישואין.

האומנה והאימוץ כחוויה טראומטית
התחושה המאפיינת ביותר את חיי המאומץ היא תחושת אי הודאות, אני חייתי 47 שנים של חיים ללא התחלה עד שפתחתי את תיק האימוץ שלי בדצמבר 2018. אני לא אוהב אי ודאות אבל למדתי להתיידד איתה. אי הוודאות באה לידי ביטוי בצורות שונות, בתקופות חיים שונות, ונמצאת קבוע בעולמו הפנימי העשיר של המאומץ. היא נוגעת לענייני זהותו של המאומץ, תחושת השייכות שלו, משמעות חייו, ומידת היותו אהוב. היות ומרבית המאומצים בישראל היו לפני כן במשפחות אומנה, הרי גם תקופת האומנה מאופיינת באי ודאות נוראית – בהגדרה. אי ודאות בכל הנוגע לעורף המשפחתי של הילד, איפה הוא יהיה שנה הבאה ועם מי. מאומצים רבים שאני מלווה היום מתארים את חוויית האימוץ שלהם, וחלקם גם את חווית האומנה, כחוויה טראומטית.