הטור פורסם ב-Ynet “אנחנו לא מחפשים תחליף להורינו המאמצים, רק תשובה לשאלה למה ויתרו עלינו”.

אנחנו לא מחפשים תחליף להורינו המאמצים, רק תשובה לשאלה למה ויתרו עלינו
הורים מאמצים רבים חיים בצל החשש שיום אחד הילד שגידלו יצא לחפש את אביו ואמו הביולוגיים, ויבחר בהם על פניהם. כילד מאומץ שדחה את החיפוש במשך 30 שנה כדי לא לפגוע בהוריו, צחי ברדוגו מבקש להרגיע את החוששים: הלב רחב מספיק לשני סיפורים, ולאהבה לאבא ואמא שגידלו אותנו – אין ולא יהיה תחליף. טור אישי

הבית שקט, האורות כבויים, ודפנה (כל השמות בכתבה בדויים) שוכבת במיטה בעיניים פקוחות, ומתקשה להירדם למרות השעה המאוחרת. בחדר הסמוך ישנה בתה בת ה-17 רוני, שאומצה בישראל כשהייתה בת חצי שנה. בעוד פחות משנה היא תחגוג את יום הולדתה ה-18, ותוכל לפתוח את תיק האימוץ שלה ולחפש אחר הוריה הביולוגיים.
יוסי, בעלה של דפנה ואביה המאמץ של רוני, מודה שגם הוא חושש מהרגע שבו בתו תבקש להכיר את האנשים שהביאו אותה לעולם: “הפחד הוא בעיקר מכך שהילדה שלי תראה בי איש זר פתאום. אני גם מפחד שהיא תגלה דברים נוראיים על הנסיבות שבהן היא נולדה”.
“אפשר לומר שאנחנו מוכנים לרגע הזה כבר הרבה שנים”, אומרת דפנה, “כל הורה מאמץ מבין שיום כזה עלול להגיע. ולמרות זאת התחושה מתוחה מאוד, קצת כמו לקראת תחרות”.
ממה את הכי חוששת, אני שואל אותה בעדינות. “הכי מפחיד אותי שהיא תמצא דמיון פיזי עם אחד מהם. אני גם חוששת שייווצר בינה לבינם ‘קליק’ מיידי שיבטל שנים של חינוך, השקעה ואהבה שהענקנו לה מאז שאימצנו אותה כשהייתה תינוקת קטנטנה”.
רוני, מספרת דפנה, מדברת על העובדה שהיא מאומצת בפתיחות רבה – ודווקא הפתיחות הזו היא שמזינה את חששם של הוריה. מולה, הם משדרים ליברליות מוחלטת ומחזקים את זכותה לחקור את שורשיה – אבל בחדרי חדרים, כשהדלת נסגרת, הפחד נוכח ביניהם.

דפנה (שם בדוי), אמא מאמצת: “בשעות הלילה, הדמיון נוטה לצייר את ההורים הביולוגיים כדמויות אידיאליות. והמחשבה המאיימת שחוזרת אצלי במחשבות, בעיקר לפני השינה, היא שרוני עוד עלולה לומר לי – ‘אני מבינה עכשיו ממי ירשתי את התכונה הזו וזו’. זה יגמור אותי”

המחשבות האלה, שצפות דווקא בחסות החשיכה כשהבית שקט, מוכרות להורים מאמצים רבים: רגע לפני השינה עולה שוב תרחיש האימים שבו ההורים הביולוגיים “מנצחים”, והילד שגידלו בוחר בהם.

“בשעות הלילה, הדמיון נוטה לצייר את ההורים הביולוגיים כדמויות אידיאליות”, אומרת דפנה, “והמחשבה שחוזרת אצלי במחשבות, רגע לפני השינה, היא שרוני עוד עלולה לומר לי – ‘אני מבינה עכשיו ממי ירשתי את התכונה הזו וזו’. זה יגמור אותי”.
הילד שישן בחדר הסמוך
כמי שהיה הילד המאומץ שלא הכיר את הוריו הביולוגיים עד שבגר, אני יכול להבטיח לדפנה ויוסי, ולהורים מאמצים נוספים, דבר אחד – אנחנו, הילדים שגידלתם באהבה רבה כל כך, שומעים את המחשבות שלכם גם בלי שנאמרה מילה.
במשך כמעט 30 שנה, מגיל 18 עד גיל 47, לא פתחתי את תיק האימוץ שלי. לא כי לא הייתי סקרן, בדיוק להפך: שנים הייתי יושב בבתי קפה, מביט באנשים סביבי ומדמיין שאולי אחד או אחת מהם אלו ההורים הביולוגיים שלי. הייתי שואל את עצמי בלי קול, אולי אני דומה לאחד מהם? אולי הצעירים האלו שנראים קצת כמוני הם אחי או אחותי?

לא פתחתי את התיק כי פחדתי על שנת הלילה של הוריי. הייתי טוטאלי כלפיהם, והחלטתי שכל עוד הם בחיים – לא אפתח אותו. בכל פעם שהסקרנות בערה בי, מיד עלתה המחשבה על מה שיגידו זה לזו בשקט, רגע לפני שיירדמו: “הנה, זה קורה. הוא הולך לחפש לו אמא ואבא אחרים”.

בזמן שבני גילי היו עסוקים בדימוי עצמי ובדינמיקה חברתית, ובהמשך בלימודים וקריירה – אצלי המחשבות היו אחרות. הפחד מבגידה בהוריי, החשש לייצר להם תחרות או להעמיד אותם במבחן של השוואות, היה חזק יותר מהצורך לדעת מאיפה באתי.
ואז, בדצמבר 2018, התקשרו אליי מהשירות למען הילד והציעו לי לפתוח את תיק האימוץ. הסיבה לפניה הפתאומית הייתה בעקבות מותה של האם הביולוגית, אותה לא הכרתי ומעולם לא פגשתי.

רוב המאומצים שפותחים את התיק עושים זאת בסביבות גילאי 30 ו-40, בשלב חיים שמאופיין לרוב בזהות מבוססת. לכן, הורים מאמצים יקרים, כשהילד שגידלתם מוכן סוף סוף לצאת לחיפוש אחר שורשיו הביולוגיים – הוא כבר יודע מצוין מי באמת גידלו אותו, השקיעו בו והפכו אותו לאדם שהוא היום

באותה תקופה אמי המאמצת, זו שגידלה אותי והייתה האם היחידה שהכרתי בחיי, נפטרה שנים רבות קודם לכן. אבי המאמץ היה אז במחלקה סיעודית עם דמנציה מתקדמת. ידעתי שאין חשש שאפגע בהם, והסכמתי לצאת למסע ששינה את חיי.
אם הוריי היו חיים וצלולים, אין סיכוי שהייתי פותח את התיק. מבחינתי, זו הייתה לא פחות מאשר בגידה בהם – או כך לפחות חשבתי עד שיצאתי בחיפוש אחר שורשיי הנעלמים.
האמת יכולה להיות מכוערת, אבל השקר רעיל
הגילויים שאליהם התוודעתי במהלך המסע ההוא, שינו לחלוטין את כל הסיפור שחיברתי לעצמי על אודות האנשים שהביאו אותו לעולם; האם הביולוגית שלי נכנסה להיריון בשנת 1971, במסגרת מערכת יחסים עם האב הביולוגי, אך טרם נישואין – דבר שלא היה מקובל באותה תקופה.
חודש בלבד אחרי שילדה אותי, היא כבר נישאה לגבר אחר והקימה איתו משפחה. גם האב הביולוגי התחתן. שתי המשפחות לא הכירו זו את זו עד שפתחתי את התיק. אני, כך התברר, הבן היחיד של שניהם יחד, ויש לי תשעה אחים ואחיות למחצה – חמישה מצד האב, ארבעה מצד האם.
ואז נחשף פרט נוסף ומטלטל במיוחד: את אחי למחצה מצד האם הביולוגית, הכרתי היטב כל השנים. שנינו גרים ברמת השרון, והבת הבכורה שלי הייתה חברה לכיתה של הבן שלו. כל השנים האלה חלקנו עיר, אירועים בית ספריים ואפילו חלק מהחברים היו משותפים – בלי שאיש מאיתנו ידע שאנחנו אחים למחצה.
לצד הגילויים המרגשים, נחשפו גם סודות ושקרים רבים סביב נסיבות מסירתי לאימוץ. היו כאלו שסיפרו לי בדיות וגרסאות סותרות. ניסו להניא אותי מלחשוף את האמת. “האמת מכוערת”, הם אמרו לי.
נכון, האמת יכולה להיות מכוערת, אבל שקר הוא תמיד רעיל. אמת מכוערת ניתן לעבד, ניתן להתאבל עליה. שקר, לעומת זאת, הוא חומר חי ופעיל, שממשיך לנהל אותך ולהרעיל את תחושת המציאות שלך.
זו הסיבה שעכשיו, אחרי שחשפתי את האמת והסתכלתי לכיעור בעיניים – אני מרגיש שלם מספיק כדי להמליץ לילדים מאומצים לצאת למסע אחר סיפור חייהם. סגירת המעגל היא לא רק גילוי טכני של עובדות, אלא השבת הבעלות על הסיפור הזה.

והנה משהו חשוב שכדאי להורים מאמצים לדעת, ולזכור: רוב המאומצים שפותחים את התיק עושים זאת בסביבות גילאי 30 ו-40, בשלב חיים שמאופיין לרוב בזהות מבוססת – נישואין, הורות, טיפול בהורה מזדקן. לכן, כשהילד שגידלתם מוכן סוף סוף לצאת לחיפוש אחר שורשיו הביולוגיים – הוא כבר יודע מצוין מי באמת גידל אותו, השקיע בו והפך אותו לאדם שהוא היום.
אנחנו לא מחפשים תחליף, כי אין ולא יהיה כזה לעולם. אנחנו רק מחפשים תשובות כדי שהמעגל הפרוץ ייסגר.

הטור פורסם ב-Ynet “הוא ויתר עליי פעמיים – כשנולדתי וכשביקשתי להכירו”.

“הוא ויתר עליי פעמיים – כשנולדתי וכשביקשתי להכירו”: נטישה כפולה בחסות החוק

כשדורית פתחה את תיק האימוץ שלה בגיל 40, היא קיוותה לסגור מעגל: היא נפגשה עם אמה הביולוגית, אולם זו נפטרה כעבור שנתיים. כשביקשה להכיר את אביה הביולוגי, והפעם גם בגלל צורך רפואי, הוא סירב בכל תוקף. אחרי חיפושים ממושכים היא מצאה אותו ברשתות החברתיות, גילתה היכן הוא מתגורר וגם שיש לה שמונה אחים למחצה – אבל החוק אוסר עליה לפנות אליו. על הקונפליקט הכואב בין הזכות לדעת לזכות לפרטיות – והמחיר הכבד שהוא גובה מהמאומצים בישראל

הקונפליקט בין הזכות לדעת אל מול הזכות לפרטיות, עומד בלב אחת הסוגיות הכואבות והמורכבות ביותר בעולם האימוץ.
עבור מאומצים בוגרים, פתיחת תיק האימוץ היא רגע מכונן שחיכו לו חיים שלמים. זהו לא רק הליך בירוקרטי, אלא מסע לגילוי העצמי, המונע לרוב מפנטזיה על “סגירת מעגל” ומציאת תשובות לשאלות קיומיות: למי אני דומה? מהי ההיסטוריה הרפואית שלי? ומעל הכול – מי הם ולמה הם ויתרו עליי?
הדרמה מתחילה כשהפנטזיה מתנגשת במציאות האכזרית. ברגע אחד, בחדר השירות למען הילד במשרד הרווחה, התקווה מתנפצת אל מול המילים הקשות: “האמא הביולוגית מסרבת ליצור קשר”, או לעיתים משפט קשה יותר כמו למשל, “אני לא מעוניינת להכיר אותה”. באותו רגע התיק נפתח, אך הדלת נטרקת שוב – והפעם בעוצמה רבה יותר.

זהו בדיוק סיפורה של דורית מדינה בנדטסון. דורית, בת 54, נשואה ואם לשלוש בנות, מתגוררת במודיעין. היא גדלה בירושלים אצל זוג הורים דתיים שאימצו אותה כשהייתה בת חצי שנה מבית אומנה בחיפה, שם נולדה. לדורית עוד אחות מאומצת ושני אחים. כשהייתה בת 40, אזרה אומץ והחליטה לראשונה לפתוח את תיק האימוץ שלה.
כעבור שלושה חודשים נפגשה עם אמה הביולוגית. “הפגישה התקיימה במשרדי ‘השירות למען הילד’ ביפו והייתה מרגשת במיוחד”, מתארת דורית, “אני לא יכולה לשכוח את המשפט הראשון שהיא אמרה לי: ‘כל החיים הרגשתי שאני אם שכולה לילדה חיה’. זה ריגש אותי ממש. ואז היא מצאה לנכון להתנצל בפניי ולהסביר לי את מצבה בתקופה שבה נולדתי.
“שמעתי את מה שהיה לה להגיד לי. הניסיון שלה ‘לרחוץ בניקיון כפיה’ היה אמיתי, האמנתי לה, אבל לקח לי זמן לעבד את המידע. לא היה לי קל. כעבור כשנתיים, במהלכן כמעט ולא נפגשנו, קיבלתי מכתב שהודיע על פטירתה”.
תשע שנים אחרי אותה פגישה גורלית, ולאחר שהרגישה שטעתה כשלא פיתחה יותר את מערכת היחסים עם אמה הביולוגית – החליטה דורית שהיא רוצה להכיר גם את אביה הביולוגי.
בהתאם לפרוטוקולים המקובלים, היא ביקשה מה”שירות למען הילד” שיפנו אליו – אך הוא סירב להיפגש עמה. בסירובו, ניסה למעשה “לכבות” את האפשרות של דורית להשלים את זהותה.

“הרגשתי שהסירוב שלו היה סוג של ‘גזירה’ פרטית שלי שמנעה ממני לדעת את סיפור חיי במלואו”, היא מתארת, “נפגעתי, לקח לי זמן לעכל את זה, ועד היום לא ממש הצלחתי. שנה לאחר מכן אבחנו אצלי גוש סרטני בשד, ואז גם עלה הצורך במידע גנטי. זה הביא אותי לחזור ולבקש מה’שירות למען הילד’ לעזור לי פעם נוספת בניסיון להכיר את אבי הביולוגי. ושוב הוא סירב”.

החוק בישראל, מקנה להורים הביולוגיים זכות לדחות את בקשת הילד שמסרו לאימוץ. זכות הסירוב הזו נותרה מנגנון הגנה משפטי ומוסרי חשוב ברוב העולם, שמטרתו להגן על ההורה הביולוגי מפני חשיפה ופתיחת פצעים טראומתיים – גם אם זה בא על חשבון השלמת זהותו של המאומץ

דורית מבקשת לעצור לרגע. “בספטמבר 2024, עם ההחמרה במצבי הבריאותי, ביקשתי להמשיך לנסות להכיר אותו. לא יכולתי לוותר וקיוויתי שהוא יבין אותי קצת. והפעם צירפתי מכתב אישי ותמונות שלי מבלי שביקשתי ממנו דבר. לא כעסתי ולא שפטתי, רק רציתי להכיר – ולמרות זאת, הוא סירב בכל תוקף”.

“איך הוא הגיב לפנייה שלך?”, שאלתי את דורית שפנתה אליי חודש לפני בבקשה שאלווה אותה במסעה הכואב. “תשובתו הייתה: ‘היא בוגרת מספיק להתמודד עם החיים. לא חייב לה הסברים, לא אז ובוודאי לא עכשיו'”, היא ענתה בכאב עמוק.
ואז היא הביטה בי במבט תוהה, ושאלה – “למה?”. היה לי ברור שהיא מחפשת סיבה לסירוב העיקש שלו, לוויתור שלו עליה פעם נוספת. ובעיקר – דורית חיפשה משמעות. תשובות שיניחו את דעתה ויעזרו לה להתמודד עם החרדה מאובדן השליטה שהיא חווה.
סירוב בחסות החוק
הסירוב שקיבלה דורית אינו חריג. על פי הערכות בשנים האחרונות, כ-20% מהמאומצים הבוגרים שמבקשים לפגוש את הוריהם הביולוגיים במסגרת תהליך פתיחת תיק האימוץ בישראל (למעלה ממאה מאומצים בשנת 2024), זוכים לסירוב.
החוק בישראל, מקנה להורים הביולוגיים זכות לדחות את בקשת הילד שמסרו לאימוץ. זכות הסירוב הזו נותרה מנגנון הגנה משפטי ומוסרי חשוב ברוב העולם, שמטרתו להגן על ההורה הביולוגי מפני חשיפה ופתיחת פצעים טראומתיים – גם אם זה בא על חשבון השלמת זהותו של המאומץ.

אומנם המגמה העולמית היא לצמצם את הסודיות, אולם כבוד זכות הסירוב במקרים של אימוץ סגור נותר ערך מקודש ברוב מדינות המערב.

במקרה של סירוב, אסור ל”שירות למען הילד” למסור למאומץ פרטים מזהים על ההורה הביולוגי (שם מלא, כתובת וטלפון). אך הוא מחויב לעשות כל מאמץ ולסייע למאומץ להשלים את כל המידע הלא-מזהה – נסיבות המסירה, גיל ההורים ומידע רפואי. בכך הוא יכול לבנות נרטיב חלקי.
סירוב זה גורם למאומצים לחוות “נטישה כפולה”. הדחייה הראשונית של המסירה הופכת לסירוב מודע ונוכחי, הפוגע אנושות בצורך בשייכות. הסירוב סוגר דלת בפני שאלות ה”למה” הקיומיות, ומקשה על בניית זהות קוהרנטית ושלמה. המאומץ חווה ריקנות קיומית, מה שמוביל לדיכאון, כעס ותסכול – וכל זה לצד אובדן מידע רפואי וגנטי חיוני.

דורית: “נפגעתי מהסירוב שלו, לקח לי זמן לעכל את זה, ועד היום לא ממש הצלחתי. שנה לאחר מכן אבחנו אצלי גוש סרטני בשד, ואז גם עלה הצורך במידע גנטי. זה הביא אותי לחזור ולבקש מה’שירות למען הילד’ לעזור לי פעם נוספת, בניסיון להכיר את אבי הביולוגי. ושוב הוא סירב”

אומנם במקרה של דורית מדובר באב ביולוגי סרבן, אך ברוב המוחלט של המקרים מדובר באימהות הביולוגיות. חשוב לציין, סירוב ההורה הביולוגי כמעט אף פעם אינו נובע מרוע, אלא כמעט תמיד מתוך טראומה ואבל בלתי פתורים.
עבור אימהות רבות, המסירה לאימוץ היא בדיוק כפי שתיארה אמה הביולוגית של דורית במפגש הראשון ביניהן: “שכול לילד חי”. מפגש שכזה פותח מחדש את פצעי הבושה הגדולה, האשמה והחרטה – והן מעדיפות להימנע מהכאב העצום.
בנוסף רבות מהאימהות חיות שנים במודל האימוץ ה”סגור”, שבו הבטיחו להן סודיות מוחלטת. המפגש מאיים לחשוף סודות בפני בן זוגן הנוכחי, ילדיהן האחרים או הסביבה – ובכך לערער את היציבות והחיים שבנו בעמל רב. הפחד מהתמודדות עם רגשות אשם מודחקים והחשש מחשיפת הסוד, גורמים להן להגיב בהתגוננות ובבריחה.
מסע לסגירת מעגל
אז איך מתמודדים עם דלת נעולה? כשדורית הבינה שהסירוב הוא בלתי הפיך, החל תהליך ארוך שעיקרו סגירת מעגל פנימית. היא למדה להבין שהסירוב משקף את הטראומה של אביה, ולא את חוסר הערך שלה.
“הסירוב היה כמו סכין חדה שחותכת בעור, שוב ושוב”, מתאר מאיר בנדטסון, בעלה של דורית. “היא עדיין מקווה שהיום שבו הוא יסכים להכיר אותה ולסגור מעגל, עוד יגיע. אולי בזכות המפגש איתו היא תגלה דברים חדשים על הוריה הביולוגיים, אולי עוד תגלה דברים חדשים על עצמה. זה בוער בה, היא פצועה בפצע מדמם והלוואי ויהיה לה ריפוי”.

במקביל, פעלה דורית לאסוף בעצמה מידע על אודות אותו אב ביולוגי ועל הנסיבות ההיסטוריות של התקופה שבה נולדה ונמסרה לאימוץ, בכל דרך אפשרית וחוקית. היא נעזרה במעט מהמידע שמסרה לה אמה הביולוגית טרם נפטרה, וגם באמצעות תהליך חקירה מורכב שחשף בפניה קצה חוט ברשתות החברתיות – עד שלבסוף איתרה את אביה הביולוגי ואת שמונת ילדיו, אחיה למחצה.
המצב שנוצר מביא את דורית לכך שהיא רואה את אביה, חמשת בנותיו ושלושת בניו – ברשתות החברתיות. היא יודעת שהוא תושב אילת, בנוסף לפרטים מזהים נוספים – אך מנועה חוקית מלפנות אליו.
הזכות לפרטיות אמנם חשובה, אבל אולי בעידן של ידע גנטי וזכויות זהות, הגיע הזמן לשאול האם דלת סגורה הרמטית היא עדיין הגנה – או בכלל פגיעה שקטה בזהות אנושית בסיסית. והביולוגיה? היא אולי פרק המבוא של חיינו, אך היא הדבר האחרון בהורות.
במהלך השנה האחרונה דורית פנתה אליי לליווי, במסגרתו הצעתי לה לבחור לסלוח לאב הביולוגי. לא כדי לפטור אותו מאחריותו, אלא כדי לשחרר את עצמה מנטל הכעס והפגיעה, ולהגדיר מחדש את סיפורה כסיפור של ניצחון והישרדות. המטרה שלי הייתה לאפשר לה לעבד את הכעס והאבל על הקשר שלא התממש.
מול הדלת שנותרה חתומה, אין מנוס מלהישיר מבט אל הכאב הצורב של הנטישה השנייה. אך דווקא מתוך המקום השבור הזה, יכולה לצמוח התובנה המשחררת והעמוקה מכולן: את תוקף קיומנו ואת ערכנו העצמי איננו יכולים לשאוב ממי שבחר אז – וגם היום – לוותר עלינו.

רבות מהאימהות חיות שנים במודל האימוץ ה”סגור”, שבו הבטיחו להן סודיות מוחלטת. המפגש מאיים לחשוף סודות בפני בן זוגן הנוכחי, ילדיהן האחרים או הסביבה – ובכך לערער את היציבות והחיים שבנו בעמל רב. הפחד מהתמודדות עם רגשות אשם מודחקים והחשש מחשיפת הסוד, גורמים להן להגיב בהתגוננות ובבריחה

הסירוב אומנם מותיר פצע פתוח, חלל בנפש שאולי לעולם לא יתמלא בתשובות שכל כך ייחלנו להן. זהו כאב שאין לייפותו. אך הגדולה האנושית של המאומץ הבוגר אינה טמונה ביכולת למחוק את הצלקת או לפתור את כל חידות העבר, אלא ביכולת האמיצה לחיות לצידן.
ההשלמה האמיתית מגיעה עם ההבנה שסיפור חיינו יכול להיות מורכב, חסר וכואב לעיתים – ועדיין להיות מלא משמעות, יופי ועוצמה.
בסופו של דבר, אנחנו הרבה יותר מסך כל הדחיות שחווינו. אנחנו אדריכלי העתיד שבחרנו לבנות לעצמנו – למרות ובזכות הכול.

הטור פורסם ב-Ynet “למה זהותם של מאומצים בישראל נשמרת מהם כמו סוד ממלכתי?”.

למה זהותם של מאומצים בישראל נשמרת מהם כמו סוד ממלכתי?
צחי ברדוגו היה בן 47 כשפתח את תיק האימוץ שלו, וגילה שיש לו תשעה אחים ואחיות. המסע הזה, אישי וכואב, חשף בפניו מערכת שלעיתים פוגעת במקום לעזור. בטור חשוף הוא כותב על הפחד שמלווה מאומצים, על בירוקרטיה סבוכה שמונעת מהם את הזכות לדעת – ועל השינוי שהשירות למען הילד חייב לעבור

צחי ברדוגו היה בן 47 כשפתח את תיק האימוץ שלו, וגילה שיש לו תשעה אחים ואחיות. המסע הזה, אישי וכואב, חשף בפניו מערכת שלעיתים פוגעת במקום לעזור. בטור חשוף הוא כותב על הפחד שמלווה מאומצים, על בירוקרטיה סבוכה שמונעת מהם את הזכות לדעת – ועל השינוי שהשירות למען הילד חייב לעבור

בתום אחת ההרצאות שהעברתי ניגש אליי גבר בן 40, עיניו אדומות. “איך ידעת מי אתה?” לחש לעברי. הכרתי את המבט הזה, את התחושה הזאת. ובטרם הספקתי להשיב, הוא הוסיף בקול שקט: “כי אני מפחד לגלות”.
הוא לא היחיד. בכל שנה, ב-9 בנובמבר, מצוין ברחבי העולם יום אימוץ הילדים הבינלאומי.

בישראל 2024, יש למעלה מ-15,000 תיקי אימוץ במסלולים השונים, אבל המספר שבאמת חשוב לי הוא אחר: 583 מאומצים בוגרים שפנו השנה לשירות למען הילד, בבקשה לפתוח את תיק האימוץ שלהם. 583 בני אדם שהגיעו לנקודה שבה הם חייבים לדעת.
המספר הזה – אני מכיר אותו מקרוב. בגיל 47 פתחתי את התיק שלי, ואחרי 47 שנים של חיים עם עבר חסום – גיליתי לפתע שיש לי תשעה אחים ואחיות. עד אז, כל חיי הייתי בן יחיד.
הפחד הזה, שליווה את הגבר מההרצאה, מלווה מאומצים רבים. זה פחד מורכב – מהאמת שתצוץ, מהזהות שתשתנה, מהמשפחה שתגלה. וכשמאומצים מגיעים לנקודה שבה הם מוכנים להתמודד עם הפחד הזה, הם פוגשים גוף שאמור לסייע להם – “השירות למען הילד”.
רק שהשירות הזה נושא איתו מוניטין רע. פעם אחר פעם אני נתקל באותה שאלה: “עדיין קיים ה’שירות למען הילד’? ישראל תקועה 50 שנה אחורה”. הביקורת הזו טומנת בחובה תחושת תסכול עמוקה, שמלווה את כל משולש האימוץ – מאומצים בוגרים, אימהות ביולוגיות ומשפחות מאמצות.
ה”שירות למען הילד”, הוקם מתוך תפיסה פשוטה: אם ילד לא יכול לגדול עם ההורים הביולוגיים שלו, מגיעה לו משפחה אחרת – משפחה טובה, יציבה, קבועה. במשך שנים רבות הדרך הייתה “אימוץ סגור” – ניתוק מוחלט בין הילד המאומץ לבין המשפחה הביולוגית. הרעיון: להגן על הילד, ולאפשר לו להשתלב במשפחה החדשה בלי בלבול וקונפליקטים מיותרים.

יותר ויותר אנשים מבינים שלילד יש צורך אמיתי להכיר את השורשים שלו. היום מדברים בעיקר על “אימוץ פתוח” או “אימוץ עם קשר” – מפגשים מתווכים עם המשפחה הביולוגית, שנועדו למנוע תחושת נטישה ולחזק את הזהות האישית

רק שבעשורים האחרונים, התפיסה הזו התחילה להשתנות. יותר ויותר אנשים מבינים שלילד יש צורך אמיתי להכיר את השורשים שלו. היום מדברים בעיקר על “אימוץ פתוח” או “אימוץ עם קשר” – מפגשים מתווכים עם המשפחה הביולוגית, שנועדו למנוע תחושת נטישה ולחזק את הזהות האישית.
יש ויכוחים רבים על המודל הזה, ולצד זה אין ספק שהוא עשוי להפחית משהו מהתסכול והכעס שעולים כיום בקרב מאומצים שמחליטים לפתוח את התיק. כי בסופו של דבר, סיפור אימוץ הוא טרגי בהגדרתו. ופתיחת תיק היא תהליך מורכב, רגיש ולעיתים גם טראומטי.
כשהזהות שלך סגורה בתיק
פתיחת התיק שינתה את חיי. לא רק שהיא גילתה לי מי היו הוריי הביולוגיים, ולא רק שחשפה אותי לאחים ואחיות שלא ידעתי על קיומם – היא הביאה אותי לאמת הפנימית שבזהות. אחרי שנים של שאלות ללא תשובות, סוף סוף ידעתי.
“אין שמחה כהתרת הספקות”, קבע שלמה המלך במשלי. כי אם אדם נמצא במתח של ספק ואי ודאות, האישיות שלו קמלה ונובלת.
חשוב לי לציין ביושר: כשפתחתי את התיק האישי שלי בשנת 2018, פגשתי עובדת סוציאלית רגישה, סבלנית ואמפתית. החוויה שלי מהשירות למען הילד הייתה חיובית ביותר. אולם מניסיוני כמלווה מאומצים בשלוש השנים האחרונות, מתגובות רבות שקיבלתי עם פרסום ספרי בשנת 2022, ומתגובות הקהל בהרצאותיי – שוב ושוב עולות אותן תלונות: עיכובים, חסמים בירוקרטיים, סודיות מיותרת, ובעיקר תחושה שאין עם מי לדבר.

מאומצים רבים מדווחים כי פרטים חשובים כמו מכתבים, תמונות ואפילו עדויות – מעולם לא הגיעו ליעדם או גרוע מכך – לא נשמרו. יש גם דיווחים על עיכובים ארוכים הן בהתייחסות לפניות דרך האינטרנט, והן בקביעת פגישות נחוצות.
אמנם קיים ליווי סוציאלי בחוק, אך בפועל מאומצים רבים מוצאים עצמם מתמודדים לבד עם רגשות קשים, שאלות של זהות וגילויים מכאיבים על עברם. העובדת הסוציאלית נתפסת לעיתים כלא אובייקטיבית, וכמי שדואגת יותר לצד אחר בתהליך. וחלק מהמאומצים מתארים חוויה של “תיק” ולא של אדם – תחושה שמתייחסים אליהם בהתנשאות, כגוף שמחזיק את כל הידע הפרטי והאינטימי ושהוא זה שיחליט האם, מתי ואיך יימסר המידע.
עניין נוסף הוא מאומצים שאומצו בחו”ל דרך עמותות מוכרות, ובהגיעם לגיל 18 מבקשים לפתוח את התיק ולברר פרטים על אודות מוצאם. גם תהליך זה נעשה דרך ה”שירות למען הילד”, אך נדרשים לעיתים אישורים או בדיקות נוספות.

לדברי החוקרת הפרטית נתי להב, שמסייעת למאומצי חו”ל לאתר את בני משפחותיהם הביולוגית: “רק משנת 1998 תיקי האימוץ מחו”ל נשמרו ב’שירות למען הילד’. הדרך מהמידע הקיים בתיקים ועד לאיתור השורשים הביולוגיים, מורכבת מאוד ודורשת חקירה מעמיקה. כל אחד רוצה לדעת למי הוא דומה ומה ה-DNA שלו. הם לא מחפשים רק הורים, אלא את פיסת האמת שחסרה להם”.

השורה התחתונה: במשך שנים רבות, הפער בין ההבטחה בחוק והשירות שמוענק למאומצים הבוגרים לבין המציאות בשטח – גדול מאוד, והוא גובה מחיר כבד בזהותם ובבריאותם הנפשית של המאומצים.
דור שמחפש את עצמו
הצעד האמיץ לפתיחת התיק הוא שיאן של שנים ארוכות של סערה פנימית עזה. שנים שבהן מתמודד המאומץ עם לבטים קיומיים יסודיים, קונפליקטים רגשיים עמוקים, וצורך הכרחי להתיר את החששות ואת הדעות הקדומות המקיפים את מסע גילוי שורשיו.
מנתוני ה”שירות למען הילד”, ניתן לראות שרוב המאומצים פותחים את התיק בין גילאי 25 ל-45. זה לא מקרי – זו התקופה שבה הזהות באמת מתגבשת. נישואין, לידת ילד ראשון, טיפול בהורה מזדקן – רגעים כאלה מעלים את השאלה הכי בסיסית: מאיפה באתי? מי אני באמת? גם סיבות רפואיות דוחפות מאומצים לפתוח את התיק – צורך בהיסטוריה רפואית משפחתית שפתאום הופכת קריטית”.

אורטל רז, בוגרת החוג לעיצוב ב”מכללה למנהל”, אומצה כשהייתה בת חודש בלבד. במשך שנים, זה היה הסיפור שלה – קצר, ידוע, אך חסר פנים. בגיל 19 היא החליטה לפתוח את תיק האימוץ, בצעד שחשף בפניה עולם שלא הכירה.
שם היא גילתה לראשונה פרטים על מוצאה – אמה הביולוגית ממוצא מרוקני, ולגבי אביה נמסר רק שהוא אינו יהודי. רק מאוחר יותר, באמצעות בדיקות DNA, היא נחשפה לחצי השני של הסיפור – אביה הוא ממוצא איטלקי. בתוך כל זה התברר לה גם שיש לה אחים למחצה – גילוי שהוסיף רבדים חדשים לשאלת הזהות שלה.
“בילדות לא היה לי מרחב אמיתי של הכלה”, היא מספרת. “לא מקום שבו אפשר לשאול, להבין או פשוט להיות עם התחושות האלו. לא היו תשובות לשאלות הפשוטות אך הכואבות: איך מתמודדים עם היעדר מידע לגבי המוצא? למה אני לא דומה להורים שלי? למה בכלל נשלחתי לאימוץ? אלו שאלות שמלוות אותך מבפנים, ללא מענה”.
מתוך המסע הזה נולד פרויקט הגמר שלה, “ECHO ID”. זו למעשה אפליקציה שמלווה מאומצים בגילאים שונים – עם תכנים שמותאמים לכל שלב, המאפשרת לחזור לתקופות שונות בחיים, ולצפות בתכנים שמתאימים לאותה תקופה – סוג של מסע אחורה לפני שמתקדמים קדימה. הרעיון: לאפשר למאומצים לעבד את זהותם לפני ואחרי פתיחת התיק.
אבל אורטל לא רצתה שזה יישאר רק דיגיטלי. היא תכננה גם מרחב פיזי ביפו, שבו מאומצים בגילאי 18 ומעלה יכולים לפתוח את תיק האימוץ – מקום רגוע ואינטימי, לא משרד ממשלתי קר.

“הפרויקט נולד מתוך צורך שזיהיתי במהלך חיי – היעדר מעטפת רגשית שמלווה את ההתבגרות עם זהות מאומצת”, היא מסבירה. “‘ECHO ID’ נועדה לגשר בין עולמות – בין דיגיטלי לאנושי, בין עבר להווה, ובין שורשים לשייכות חדשה. זה לא רק פרויקט עיצוב, אלא תהליך של ריפוי וחיבור – הזמנה למאומצים למצוא מקום שבו הם יכולים לראות את עצמם, להרגיש, ולהדהד את זהותם בקול ברור”.
הזכות לדעת מי אתה
מהיכרותי עם הנהלת ה”שירות למען הילד” ונכונותה לשינוי ולשיפור, ומתוך ההכרה כי הגיע הזמן להבטיח את זכותם המולדת של מאומצים לשייכות, היסטוריה וזהות – יש צורך בשינוי משמעותי.
ראשית, יש לשפר באופן משמעותי את מערך הליווי והתמיכה הרגשית למאומצים בוגרים. המשמעות היא תגבור קבוצות התמיכה המקצועיות שמפעיל השירות, אבל גם הקמת מערך תמיכה מקדים – ליווי עוד לפני פתיחת התיק, כולל על ידי מאומצים בוגרים מנוסים שישמשו מנטורים בתהליך.

ה”שירות למען הילד” היא מערכת שמבקשת להגן – אבל לעיתים פוגעת. היא מעסיקה עובדות סוציאליות מוכשרות, אמפתיות, מלאות בכוונות טובות ונכונות לסייע, שפועלות בתוך מערכת איטית וסגורה, נעדרת חשיבה יצירתית ויוזמה לצאת מתפיסות שמרניות ומהמסדרונות הבירוקרטיים

הנקודה השנייה היא שתהליך פתיחת תיק אימוץ לא יכול להימשך חודשים. על פי הפרוטוקול הקיים היום, השירות מתחייב לזמן את המאומץ שהגיש בקשה תוך 45 ימים לפגישה עם עובד סוציאלי. משך זמן זה משדר ניתוק מהמצב הנפשי של המאומץ באותם ימים. יש לקצר משמעותית את התהליך.
מעבר לכך, כל מאומץ זכאי לדעת את סיפורו האישי במלואו, ללא חסמים מלאכותיים או “מסך סודיות”. על ה”שירות למען הילד” לפעול באופן אקטיבי, כדי להבטיח שקיפות מלאה במסירת המידע הכלול בתיק. הדיווחים החוזרים ונשנים של מאומצים על הסתרת נתונים חיוניים, מהווים פגם חמור בייעוד השירות ופוגעים באמון.
אמנם ברור שיש מקום לשיקול דעת מקצועי של העובדת הסוציאלית בוויסות קצב מסירת המידע הרגיש, אך חובה על המערכת להבטיח שהמאומץ הבוגר לא ייצא מהתהליך בתחושה כואבת כי מידע השייך לזהותו נמנע ממנו. במקום בו נפגעת תחושת השקיפות, נכשל כל המאמץ הטיפולי והמערכתי.
ולבסוף, יש צורך בהתערבות מניעתית: הטיפול בסודות אימוץ. על פי הערכות, כ-10% מהמאומצים הבוגרים נותרים ללא ידיעה על זהותם האמיתית, ונחשפים לעובדה זו במקרה ובגיל מאוחר – מה שעלול להוביל לנזקים פסיכולוגיים קשים, קריסת אמון, פגיעה בזהות העצמית וריחוק משפחתי.
אני קורא למערכת למצוא את הדרך הנכונה והרגישה לוודא שמאומצים בוגרים מודעים למעמדם. בנוסף, יש לעגן את זכותם הבסיסית של מאומצים לדעת ולהתעדכן בדבר שינוי פרטים מהותיים הנוגעים לזהותם, לבריאותם או למידע חיוני על אודות הוריהם הביולוגיים.
כשפניתי למירב בדיחי-שר שלום, מנהלת תחום מאומצים בוגרים ב”שירות למען הילד”, היא הציגה בפניי חזון מעודד: לדבריה, כל מאומץ בוגר מקבל ליווי מקצועי ואמפתי. עוד היא מציינת שהשירות עובד על יוזמות עתידיות, כולל פלטפורמה דיגיטלית קהילתית שתאפשר שיח פתוח ותמיכה הדדית.

זו הצהרת כוונות חשובה ומעודדת, אולם המבחן האמיתי כעת הוא תרגום הכוונות הללו למעשים בשטח, קיצור תהליכים ואימוץ מדיניות שקיפות מלאה, שתסגור את הפער הכואב בין ההבטחה לבין המציאות.
ה”שירות למען הילד” היא מערכת שמבקשת להגן – אבל לעיתים פוגעת. היא מעסיקה עובדות סוציאליות מוכשרות, אמפתיות, מלאות בכוונות טובות ונכונות לסייע, שפועלות בתוך מערכת איטית וסגורה, נעדרת חשיבה יצירתית ויוזמה לצאת מתפיסות שמרניות ומהמסדרונות הבירוקרטיים.
הזהות של כל אדם היא לא מתנה, היא זכות. והחברה הישראלית חזקה מספיק כדי להעניק אותה בביטחון, חמלה ושקיפות. הגיע הזמן שנהיה מדינה שבה אף אדם לא צריך לחפש את עצמו לבד.

הטור פורסם ב-Ynet “מוחל להורי שמסרו אותי לאימוץ, ומשחרר את עצמי”.

מוחל להוריי שמסרו אותי לאימוץ, ומשחרר את עצמי
צחי ברדוגו פתח את תיק האימוץ שלו בגיל 47 וגילה משפחה שחיכתה לו כל החיים. היום הוא מלווה מאומצים אחרים במסע הכואב: דוד, שזוכר את הרגע שבו הפרידו אותו מאחיו לפני 50 שנה, ומירב, שכשפגשה את אמה הביולוגית גילתה שיש לה אח שנמסר אף הוא לאימוץ בגיל שנה. לקראת יום כיפור, הוא מלמד אותם שסליחה להורים שנטשו אינה מחיקת הכאב – אלא שחרור עצמי מנטל שלא בחרו לשאת

כמי שנמסר לאימוץ וגדל שנים רבות עם סוד וסימני שאלה, אני נושא עליי לא רק את סיפור החיים שלי, אלא גם את השאלה – האם אני גם משלם על חטאם של הוריי הביולוגיים? כאילו הבחירות שלהם, הטעויות והעוונות שלהם, ממשיכות ללוות אותי ולקבוע לי – במידה מסוימת – את החיים.
עולמם הפנימי של מאומצים בוגרים הוא עשיר מאוד, ופתיחת תיק האימוץ שלי בחודש דצמבר 2018, ובמיוחד המסע משנה החיים שהגיע בעקבותיו, התגליות והחשיפות על כל אחד מהורי הביולוגיים – הביאו אותי למסקנה ברורה: אני לא חייב לשלם על מה שלא שלי.

חגי תשרי עוסקים כולם ברעיון של תיקון ותשובה. כל אדם נבחן על מעשיו בלבד ולא על חטאי הדורות הקודמים. קל וחומר, אם בשלב מסוים דורות אלו בכלל ויתרו על אותו אדם שמצפה למחילה.
אבל היום, כשאני מלווה מאומצים בוגרים בגילאים שונים בתהליך פתיחת תיק האימוץ שלהם וההתוודעות להוריהם הביולוגיים, וכשמגיעים אליי הורים מאמצים ולפעמים גם אימהות ביולוגיות, להתייעצות – אני משתף אותם בבחירה שלי לסלוח.
בסליחה שלי אני לא משחרר את ההורים הביולוגיים מאחריותם, אלא משחרר את עצמי. במקום להרגיש ששיני מקהות בגלל בוסר שהורי הביולוגיים שומרי הסוד אכלו, כמו בתקופת הנביאים, אני בוחר לקחת אחריות על החיים שלי.
המחילה הפכה עבורי לאקט של אומץ, היא דורשת ממני להתמודד עם כאב שנוצר עקב שמירת הסוד והנטישה, ואת התפיסה הזאת אני משתדל לתווך גם למאומצים ולמשפחות שאני מלווה. לרוב מדובר באתגר, שכן מאומצים לא מוכנים לסלוח בקלות להוריהם הביולוגיים.
“מתחננת להכיר את הבן מחדש”
מקרה מורכב במיוחד הגיע לפתחי לפני יותר משנה: דוד נאון, יליד 1973 ממרכז הארץ, פנה אליי וסיפר כי בילדותו הוריו הפרידו בינו ובין אחיו הצעיר ממנו ב-11 חודשים בלבד. מסיבות שלא ידועות לו, הם מסרו לאימוץ את האח הקטן – שהיה רק בן שנה, ואילו אותו השאירו.
“אני זוכר במעורפל את רגע הפרידה בינינו”, סיפר במפגש הראשון, “זה לא עוזב אותי כבר 50 שנה”.
מבדיקה ראשונה בשירות למען הילד במשרד הרווחה, מצאנו כי האח הצעיר חי כיום בארץ וטרם פתח את תיק האימוץ. “לא מן הנמנע שהוא זוכר או מדמיין משהו מנסיבות הפרידה שכפו עליו, ולכן הוא פגוע וכועס ומסרב לפתוח את תיק האימוץ עד היום”, הסברתי לו.
“ההורים שלי חולמים לראות אותו, הם לא צעירים ולא בריאים”, שיתף אותי דוד בהתרגשות. “אתה חושב עליהם ועליך, ואני חושב עליו”, השבתי לו.
ביקשתי מדוד להיפגש עם הוריו, שכיום חיים בנפרד, ואת כל אחד מהם שאלתי: “האם אתם מוכנים לבקש סליחה ומחילה מבניכם ששלחתם לאימוץ?” מלכה וחיים נאון, שעל פניהם ניכרים הבושה והכאב שהודחקו עם השנים, השיבו מיד: “כן, בהחלט!”
אבל לא רק בושה וכאב ניכרים על פניהם, אלא גם הפחד מהאשמה של בנם, אותו לא פגשו מאז היה בן שנה. “מה אם הוא בכלל לא ירצה לשמוע מאיתנו?”, שאלו אותי אחרי דיאלוג פנימי ארוך שנים שניהלו עם עצמם.
לאורך התהליך היו לא מעט רגעים בהם הצלחתי להבחין בטון שיפוטי עצמי בדבריהם, כזה שמעיד על תפיסת זהותם כהורים טובים.
“זה בהחלט אפשרי”, השבתי.
על פי החוק בישראל לא ניתן לפנות למאומץ בוגר שטרם פתח מיוזמתו את תיק האימוץ וביקש להכיר את הוריו הביולוגיים, כך שאת הפנייה אליו נדרשים לעשות ההורים והאח דוד, באמצעותי ודרך כתבה זו.
“ברוח יום כיפור אני מבקשת סליחה ומחילה, ומתחננת להכיר את הבן שלי מחדש”, אמרה לי מלכה. “אני מייחלת שהוא ישחרר מעצמו את הכעס והטינה כלפינו, אם הם קיימים”, המשיכה וציינה בפניי תוך שאני חש בפעולת השחרור העצמי שלה.
“בשנה ההיא אמא גרה בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב, שכונה שבאותם ימים אוכלסה בעולים מצפון אפריקה. אחרי כל כך הרבה שנים שהתייסרה, היום היא זקוקה יותר מכל להקלה הזאת”, שיתף דוד בעיניים דומעות. “אבא גר באתה תקופה אצל הוריו ברמלה, והיום אין בוקר שבו הוא לא מתפלל לזכות ולראות שוב את הבן שלו.
“אנחנו מתפללים למחילה כנה מצידו, כזו שקודם כל תביא לריפוי שלו עצמו, אחר כך לריפוי של אבא ואמא, ולבסוף – גם לריפוי שלי. אחרי 50 שנה שבהן חיינו בנפרד זה מזה – אני לא יכול ולא רוצה לוותר עליו”.
“דוד, מבחינתו יש לו הורים שאימצו אותו והם כל עולמו וכל מה שהוא מכיר – והוא לא זקוק לבקשת הסליחה הזו”, ניסיתי להסביר בעדינות, אבל באופן כזה שהמסר יעבור. “כשאתה אומר את צמד המילים ‘ההורים שלנו’ – זו לא הדרך שבה הוא תופס את את הוריך, אביו ואמו הביולוגיים. מבחינתו, אלו ההורים שלך בלבד”.

בקשת מחילה היא פעולה בין-אישית, ורגע נדיר שבו הלב מתכופף כדי לגדול – וזה בדיוק מה שעושים הורים שמכים על חטא כעבור שנים, רק בכדי לפגוש שוב את ילדיהם. קבלת המחילה היא נכונות אמיתית להניח לדבר הזה, ולתת מקום לקשר מחודש

לאורך התהליך, דוד הבין שמה שקרה אז, כשהיו ילדים, וגם מה שצפוי להתרחש היום – לא בשליטתו, וודאי שלא באשמתו. חוסר הוודאות והמחיר שהוא נושא עימו לאורך כל השנים הללו, מייסרים אותו מאוד. אפילו בנותיו תיארו בפניי כמה אבא כואב על אובדן אחיו.

“אחי נולד בבית החולים ‘אסף הרופא’, ביום 27.12.73”, הוא שינן בפניי את הפרטים שאצר ברשותו מהיום שבו גילה כי הוא לא בן יחיד להוריו. במסגרת חקירה נוספת שביצעתי, מצאתי עוד כי האח נלקח מבית הוריו בגיל שנה בלבד, ושהה בבית הילדים “אמנה” בנווה שאנן שבחיפה (היום פועלת במקום ישיבת “אור וישועה”), עד שנמסר לאימוץ בגיל ארבע.
אולם, לא הצלחתי לדלות מההורים הביולוגיים מה הייתה הסיבה האמיתית בעטיה מסרו ילד לאימוץ, ולמה החליטו למסור דווקא אותו.
פצע זהותי עמוק
סיפורם של דוד והוריו מלמד עד כמה הכאב אינו רק של המאומץ, אלא של כל המשפחה.
לא הייתי מודע לזה עד שפתחתי את תיק האימוץ הפרטי שלי. עד אז לא העליתי בדעתי אפשרות שההיעדרות שלי מייסרת אנשים אחרים. 47 שנים הייתי עסוק בעצמי ובמה שחשבתי שטוב לי ולהוריי שגידלו אותי. אבל בסוף התהליך, מצאתי כי הידיעה שיש אנשים שחיכו לי כל החיים – היא מענגת וכואבת בו זמנית.
בקשת מחילה היא פעולה בין-אישית ורגע נדיר שבו הלב מתכופף כדי לגדול – וזה בדיוק מה שעושים הורים שמכים על חטא כעבור שנים, רק בכדי לפגוש שוב את ילדיהם. קבלת המחילה היא נכונות אמיתית להניח לדבר הזה, ולתת מקום לקשר מחודש.

מעטים הנושאים הטעונים והכואבים כמו המפגש בין ילדים מאומצים להוריהם הביולוגיים. עבור רבים, עצם הידיעה שננטשו בילדותם, התחושה שוויתרו עליהם, שלא היו מוכנים להילחם עליהם – מייצרת פצע זהותי עמוק.
ילד מאומץ שבגר ושב לפגוש את ההורה הביולוגי, מתמודד לעיתים עם רגשות סותרים: כעס על הנטישה, סקרנות לדעת מה גרם לאותו הורה לוותר עליו, כאב על הילד הקטן שבתוכו שלא זכה להגנה, וגם געגוע למה שלא היה. חלקם מספרים כי מפגש כזה מעלה מחדש תחושות של אובדן, ולעיתים גם כעס על כך שהשאלות שנשאו בלבם משך כל השנים הללו, נותרות ללא תשובה מלאה. ויש גם כאלו שחווים פגיעה קשה מכך שדווקא עליהם ויתרו, ואילו את האח האחר בחרו להשאיר.
מסע כפול
לפני שנתיים פנתה אליי אישה בשם מירב מור, ילידת 1969, תושבת קריית אתא ושומרת מצוות, על מנת שאלווה אותה ואת אחותה הקטנה ממנה בשנה, אשר נמסרו לאימוץ בילדותן, למפגש עם אימן הביולוגית בתהליך פתיחת תיק האימוץ.
לתדהמתנו מצאנו כי מספר שנים לאחר ששלחה את בנותיה לאימוץ, האם נישאה לאדם בדואי מרהט ואף הקימה עמו משפחה חדשה משלה.

המפגש בין מירב ואחותה לאמן הביולוגית היה מרגש מאוד. האם הייתה נרגשת במיוחד, ולא לקח זמן רב עד שביקשה להתוודות ולחשוף בפני בנותיה את מה שעמד מאחורי החלטתה למסור אותן לאימוץ. היא ילדה את מירב כשהייתה בת 19, וכעבור שנה נולדה גם אחותה. “שנה אחרי, ב-1971, ילדתי בן נוסף”, מספרת האם לאחיות שמתקשות להסתיר את תדהמתן מהגילוי המפתיע.
זמן קצר לאחר מכן אב המשפחה נפטר, ובשונה מהאחיות, שנמסרו מיד לאימוץ, אחיהן הועבר קודם לבית הילדים של ויצו ברחוב דוד המלך בתל אביב, ורק לאחר מכן נמסר לאימוץ. וכך, נותק הקשר בין כל בני המשפחה הביולוגית בעודו באיבו.
לצד צירוף המקרים המרגש שבו גילינו כי אני ואחיהן, שהיה אז בן שנה, שהינו יחד באותו בית ילדים בתל אביב ובאותה שנה, 1971, טרם נמסרנו לאימוץ – הרי שממסע היכרות עם האם הביולוגית, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע חדש בחיפוש אח אותו אח שנמסר לאימוץ.

ילד מאומץ שבגר ושב לפגוש את ההורה הביולוגי, מתמודד לעיתים עם רגשות סותרים: כעס על הנטישה, סקרנות לדעת מה גרם לאותו הורה לוותר עליו, כאב על הילד הקטן שבתוכו שלא זכה להגנה, וגם געגוע למה שלא היה

התהליך כלל פניה נוספת לשירות למען הילד (שלא תרם מידע), בדיקות גנטיות בחו”ל ובדיקות נוספות פה בארץ, במסגרת החוק. אולם נכון לרגע כתיבת שורות אלו, כל הבדיקות העלו חרס.
ואולי, בחלוף החיים, אותו ילד שבגר בנה לעצמו משפחה ועולם מלא משלו. ואולי, הוא כלל לא יודע שאימו הביולוגית סבלה מבעיה בריאותית שהביאה, בצר לה, למסירת שלושת ילדיה לאימוץ. ואולי, הוא גם לא יודע שהיא נפטרה לפני שנה. ואולי, הוא לא יודע שום דבר על אודות סיפור חייו. ואולי, הוא לא מדמיין לעצמו שיש לו בעולם שתי אחיות מקסימות שממתינות לו בכיליון עיניים.
סליחה היא אינה מחיקת הכאב
יש, אם כן, מאומצים שבוחרים דווקא בדרך של מחילה. עבורם, הסליחה אינה בהכרח הצדקת המעשה או מחיקת הכאב, אלא אקט פנימי של שחרור. הם מבינים שההורה הביולוגי פעל מתוך מציאות קשה – עוני, לחץ חברתי, גיל צעיר מדי או מצבים בלתי אפשריים אחרים, ומעדיפים לראות בו אדם שנאבק במגבלות חייו ולא “האשם המוחלט”.
לתפיסתי, אין אמא שמסרה ילד לאימוץ – יש אמא שהייתה במצוקה.

בערב יום כיפור הקרב ובא, כשאנחנו עומדים על סיפה של שנה חדשה, המסע של שתי המשפחות שאני מלווה מזכיר לנו עד כמה עמוק הוא כוחו של הלב האנושי.
סליחה אינה מוחקת את העבר, אלא פותחת פתח לעתיד. מחילה אינה מעלימה את הפצע, אלא מאפשרת לו להגליד ולהפוך לצלקת שמזכירה, אך אינה מכתיבה את המשך החיים.
ילד שנמסר לאימוץ אולי גדל רחוק, הוא בנה לעצמו זהות אחרת, בנה לעצמו משפחה משלו. אבל היד המושטת מהעבר, מתוך כאב וחרטה – היא גם הזמנה לבחור מחדש, לבחור בחיבור, בהכרה, בתקווה.

כמי שפתח את תיק האימוץ שלו רק בגיל 47, והחמיץ את אימו הביולוגית שנפטרה ושמרה סוד ממשפחתה שהקימה, וכמי שמצא אביו הביולוגי שטען שחיכה לי כל החיים, אך עדיין שמר אותי בסוד ממשפחתו החדשה – מי ייתן וכתבה זו תגיע לאוזניי אותם ילדים שנמסרו לאימוץ ובגרו, וטרם פתחו את תיק האימוץ שלהם. תסיר מהם את שכבות הנוקשות, תהיה עבורם קרן אור שתניע אותם לעשות את הצעד האמיץ ולפתוח את התיק, להיפגש, להתיר ספקות וסודות, ולתת הזדמנות שנייה לחיים.
ברגע שמחילה פוגשת נכונות, המעגל יכול סוף סוף להיסגר, והלב יכול – אחרי שנים ארוכות של סוד ושתיקה – להתחיל לנשום מחדש.
חתימה טובה.

הטור פורסם ב-Ynet “כשטיפת רוק מחברת בין זרים: הסודות המשפחתיים שבדיקות DNA חושפות” .

כשטיפת רוק מחברת בין זרים: הסודות המשפחתיים שבדיקות DNA חושפות
מאמריקנית שמצאה את אביה אחרי 57 שנה, ועד למאומצים ישראליים שמגלים את זהותם האמיתית – בדיקות גנטיות הפכו לכלי חזק ומטלטל שחושף סודות משפחתיים, מעורר דילמות הלכתיות ומעלה שאלות קשות על פרטיות ומשמעות הזהות האישית. בארץ, הבדיקות אסורות מחשש לגילוי ממזרות, אבל ישראלים רבים עוקפים את האיסור – ומגלים אמיתות מפתיעות על עצמם
אחד הסיפורים המפורסמים והמרגשים ביותר בעולם בשנים האחרונות בנוגע להשלכות תוצאות בדיקות DNA, הוא של אישה אמריקנית שכל חייה ידעה שאביה הביולוגי אינו האיש שמגדל אותה, אך לא היה לה קצה חוט לאיתורו. רק בגיל 57 אזרה אומץ והחליטה לבצע בדיקת DNA.
היא ירקה למבחנה והמתינה כמעט חודשיים עד שהגיעו התוצאות הראשונות, שאמנם לא הניבו תוצאות ישירות לאב, אך הציגו בפניה הרבה התאמות רחוקות יותר. היא החלה באיסוף מידע ובניית עץ משפחה, עד שצמצמה את האפשרויות. לאחר חודשים של עבודה מחקרית היא עלתה על עקבותיו של אדם שהתגורר במרחק של כאלף מייל ממנה.
מהבדיקה, התברר שאותו אדם שירת עם אמה בצבא ארה”ב בגרמניה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הם הכירו, ניהלו רומן קצר, ואותו אדם הוא אכן אביה הביולוגי.
ההתרגשות הייתה גדולה מאוד, אך הטלטלה בסיפור הגיעה כשגילו שאותו אבא ביולוגי מעולם לא ידע על קיומה של ליסה. הוא לא ידע שהכניס את אותה אישה להריון, ומה שהייתה התרגשות עצומה עבור ליסה – הפך לאירוע משנה חיים עבור אותו אבא ביולוגי. השמחה נמהלה בכעס שהתעורר בתגובה לתסכול. הוא לא ידע איך להתמודד עם ההפתעה – לא רק שקיבל בת ממקום לא ידוע, אלה גם נכדים ונינים.
הסיפור הזה מצטרף לסיפורים מטלטלים רבים שקרו גם בארץ, עמם אני נפגש במסגרת תפקידי כמלווה מאומצים בוגרים בתהליכי פתיחת תיקי אימוץ. אז מה הסיפור של בדיקות ה-DNA?

כשהמדע פוגש את הנשמה
בעשור האחרון הפכו בדיקות DNA ישירות לצרכן לכלי נפוץ לחיפוש מוצא ואתניות, ולמציאת קרובי משפחה ביולוגיים. מאות חברות בעולם מציעות כיום בדיקות גנטיות למטרות אלו. ארבעת החברות המובילות בשוק הן: AncestryDNA, 23andME, FTDNA, MyHeritage. לכל אחת כלים קצת שונים, גודל מאגר שונה, חלקן זמינות לישראלים – וחלקן לא.
הבדיקה נעשית באמצעות מתן רוק למבחנה או באמצעות מטוש בפנים הלחי. הדגימה נשלחת למעבדה בארה”ב או באירופה, והתוצאות מתקבלות באמצעות חיבור לאפליקציה של אותה חברה כעבור 60-30 יום.

בתרבות הישראלית למוצא האתני יש משמעות רבה על הזהות שלנו, שינוי בידיעה המוכרת על אודות מוצאנו – כשאנחנו בגיל מבוגר – משפיע בהכרח על הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, על תחושת השייכות שלנו, על האופן שבו אנחנו יוצרים קשר עם אחרים, על איך שאנחנו מקבלים החלטות באמצע החיים, ועל הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם משברים.

כל אלו עלולים לגרום לתחושות בלבול וערעור, ולעתים גם להביא לחרדה. את הטלטלה הזו מצאתי גם אצל מתן (שם בדוי), מאומץ בן 23, תושב השרון, שהתמודד עם “השירות למען הילד” במשרד הרווחה לקבלת פרטים על אודות נסיבות מסירתו לאימוץ, ובכלל זה זהות הוריו הביולוגיים.
מתן פנה אליי ללא ידיעת בני משפחתו, וביקש שאלווה אותו בהמשך התהליך של פתיחת תיק האימוץ.
בשלבים שונים בתהליך, הוא הרגיש שהעובדת הסוציאלית הסתירה ממנו פרטים מהותיים על זהותו הגנטית. הוריו המאמצים היו בני עדות אשכנז, מקורם במזרח אירופה, ואילו ניכר היה עליו, שאתנית, הוא בן עדות המזרח. ילדותו הייתה רצופה לעג והערות מהסובבים. הוא הבין שרב הנסתר על הגלוי בסיפור מוצאו, וכי מסתירים מפניו מידע ששייך לו.
כחלק מהתהליך, פנינו לביצוע בדיקה גנטית שבוצעה באחת ממדינות אירופה בהם ביקר. התוצאות הגיעו כעבור מספר שבועות, וגילו – באופן שלא הפתיע אותו כלל – כי מקורו האתני מעירק ומחבל סוריה-לבנון. ההפתעה האמיתית הגיעה מגילוי שתי בנות-דוד שניים שמצא; האחת מתגוררת בניו ג’רזי, והשנייה – ברעננה, לא רחוק ממקום מגוריו.
הגילוי על קרובות משפחתו היה מרגש מאוד, ויחד עם זה גם העלה בפניו שאלות אתיות לא פשוטות: לפנות אליהן? לבדוק עליהן ברשתות החברתיות, ולנסות ולאתר בני משפחה ביולוגיים נוספים? אם יגיע לאחד ההורים שלהן, יוכל אולי להגיע גם לאחד מהוריו הביולוגיים (הם בני דודים). והשאלה הקשה מכל – האם לספר ולשתף כעת את הוריו המאמצים?

בעבר ליוויתי בחור צעיר, שאשתו ההריונית והסקרנית לחצה עליו לביצוע הבדיקה – ברוח הבדיקות הגנטיות הנערכות לזוג בתקופת ההיריון. התוצאות חשפו בפניו שהוא מאומץ. הוא ידע שמקורו ברומניה וכך גם מקור הוריו, אבל לא ידע שהוריו אימצו אותו ברומניה כשהיה תינוק, וכעבור ארבע שנים עלו עמו ארצה. הוא גדל בידיעה שאלו הם הוריו הביולוגיים

היבט קשוח נוסף של ההתפתחות הטכנולוגית בביצוע בדיקות גנטיות, הוא שלתוצאותיהן יש השלכות רבות בעיקר על ילדים שלא ידעו שהם לא הילדים הביולוגיים של הוריהם – ומגלים זאת במקרה באמצעות הבדיקה. תחושות הכעס, הבלבול, התסכול ומשבר הזהות שמתלווים לגילוי המטלטל, הם כמעט בלתי נמנעים.

בעבר ליוויתי בחור צעיר, תקופה קצרה אחרי שנשא לאשה את בחירת ליבו. אשתו ההריונית והסקרנית לחצה עליו לביצוע הבדיקה – ברוח הבדיקות הגנטיות הנערכות לזוג בתקופת ההיריון – והתוצאות חשפו בפניו שהוא מאומץ. הוא ידע שמקורו ברומניה וכך גם מקור הוריו, אבל לא ידע שהוריו אימצו אותו ברומניה כשהיה תינוק, וכעבור ארבע שנים עלו עמו ארצה. הוא גדל בידיעה שאלו הם הוריו הביולוגיים.
הגילוי הבלתי צפוי הזה והטראומה שהוא יצר אצל אותו בחור, הם בדיוק הסיבה שהחוק בישראל אוסר לפנות לאדם שנמסר לאימוץ כמאומץ, ללא אישורו והסכמתו.
ממזרות דיגיטלית
בישראל, הבדיקות הגנטיות אסורות ללא אישור מפורש של בית המשפט. על פי הדעה הרווחת, האיסור נובע מחשש לגילויי מקרה ממזרות – יהודי שנולד מיחסי אישות אסורים של אימו עם גבר שאינו בעלה. יתרה על זאת, צאצא שנולד לאב ממזר או לאם ממזרה, נחשב אף הוא לממזר וחלים עליו אותם איסורים הלכתיים – בכלל זה, הוא אינו רשאי להתחתן בישראל.

על פי נתוני בית הדין הרבני, בישראל 2024 כ-200 אזרחים מוגדרים ממזרים או ספק-ממזרים.
זו הסיבה שהממסד הרבני משתדל להימנע מהכרזה על אדם כממזר, וחוק המידע הגנטי אוסר על ביצוע בדיקות גנטיות בארץ, בעוד בעולם עשרות מיליוני אנשים ביצעו את הבדיקות שהערכת עלותן נעה בטווח של 200-100 דולר בלבד.

היתרון בנגישות הבדיקות לקהל הרחב הוא בתרומת הנתונים למחקר. מרבית החברות מוסיפות את המידע האנונימי שמתקבל למאגר מחקר גדול על אודות מגפות גנטיות שונות, תהליכי נדידה אנושית או קשרי מתאם רפואיים. הסקרים הגנטיים גם מעלים את המודעות למחלות תורשתיות, מכיוון שהמשתמשים מקבלים מידע על סיכוני מחלות מסוימות, מה שמעודד אותם לפנות לייעוץ רפואי.
כשהעבר חוזר לרדוף
יחד עם היתרונות, בדיקות DNA מעלות חששות ותהיות אתיות לא קלות.
בחורה בשנות ה-30 לחייה, תושבת קריית חיים, שליוויתי גם את אחותה הביולוגית בתהליך פתיחת תיק האימוץ, התנגדה לביצוע הבדיקה הגנטית של אחותה, מחשש להפצת ה-DNA שלה בעולם. “ל-DNA שלי יש ערך ואני לא מוכנה שכל אחד יוכל היום או מחר להגיע אליו, ואולי אפילו לעשות בו שימוש”, טענה בפנינו.
ואכן, ישנו חשש משמעותי לפרטיות המידע הגנטי – החברות שמחזיקות במידע יכולות למכור אותו או לשתף את הנתונים עם גורמים אחרים, לרבות לחברות תרופות.

בחודש מרץ האחרון, פורסם כי חברת 23andME לבדיקות גנטיות הגישה בקשה לפשיטת רגל וצמצמה את פעילותה. הדבר העלה חשש גדול לפרטיות המידע הקיים אצלה. לבסוף, ממש בחודשים האחרונים, מניות החברה נרכשו על ידי קרן מחקר גדולה, ואמון הציבור שוקם באמצעות התחייבות מפורשת לשמירה על פרטיות המשתמשים – שמשפחתי ואני נמנים עם חלק מהם.
קיימים גם שימושים חיצוניים שעלולים להדיר שינה במישור האתי: ישנם מקרים בהם רשויות אכיפת החוק נעזרות במסד הנתונים הגנטיים הפרטיים, על מנת לזהות חשודים או קורבנות.
ללא ספק, שוק הבדיקות הגנטיות למוצא ולאיתור בני משפחה גדל במהירות. וכמי שפתח בעצמו תיק אימוץ בגיל 47, ביצע את בדיקות ה-DNA, ומצא בת דודה ביולוגית ועוד 1,497 קרובי משפחה מדרגות שונות – אני סבור שהשימוש בבדיקה מומלץ ומרגש, אבל חשוב לזכור שהמידע הגנטי הוא הרגיש שבמידע האישי, ולכן – מחייב זהירות.

הטור פורסם ב-Ynet “נעשה ונשמע”.

כמו במתן תורה: על הברית שנוצרת באימוץ ילדים

צחי ברדוגו, שנמסר לאימוץ ביום היוולדו ופתח את תיק האימוץ שלו רק 47 שנים אחר כך, חושף בטור אישי את הקשרים הפנימיים והמרגשים בין מנהגי חג השבועות – הביכורים, קבלת התורה ו”נעשה ונשמע” – לבין המסע המורכב של גילוי זהות ושיוך של ילדים מאומצים
הביטוי המרכזי בסיפור קבלת התורה, המשפט שנכנס ללב ההיסטוריה “נעשה ונשמע” מעורר דיון רחב, ונתפס כפסגת האמונה והמחויבות של עם ישראל – מסירות טוטאלית. כמו במתן תורה, גם באימוץ ילד נוצרת ברית, וחג השבועות מסמל את הברית והאהבה הבלתי מותנית, כניסה למחויבות מתוך בחירה חופשית.
הורים מאמצים בוחרים להיכנס לתהליך האימוץ אך הם אינם בוחרים את הילד, הם לא יודעים מראש את סיפור חייו, הם לא מקבלים את הפרטים המלאים על אודות משפחתו הביולוגית וזהותה, אבל הם אומרים “נעשה”. נחבק, נגדל, נעניק זהות, שייכות, ונתמוך באופן טוטאלי באותו ילד.

הטור פורסם ב-Ynet “הבטחתי לעצמי שלא אגע בזה כל עוד ההורים שלי בחיים”.

הבטחתי לעצמי שלא אגע בזה כל עוד ההורים המאמצים בחיים
במשך 30 שנה הוא סירב לחפש את שורשיו מחשש לבגידה בהוריו המאמצים. המפגש המטלטל עם קרוביו הביולוגיים שינה את תפיסת עולמו. בטור אישי, צחי ברדוגו מספר על הרגע שבו הפך מבן יחיד לאח של תשעה – ואיך לימד את לבו להכיל שתי משפחות
מסרתי לאימוץ בנובמבר 1971, אחרי ארבעה חודשים בבית ילדים בתל אביב. כבן יחיד במשפחה שאימצה אותי, קיבלתי החלטה שליוותה אותי במשך עשורים – לא לדבר על האימוץ שלי. עם אף אחד. אפילו לא עם החברים הכי קרובים.
“אני לא אבגוד בהם”, נשבעתי לעצמי שוב ושוב. ההורים שלי – הם המשפחה האמיתית שלי. הנאמנות אליהם הייתה קו מנחה בחיים שלי.
בשונה מהרבה מאומצים אחרים, מעולם לא הרגשתי צורך לספר שאני מאומץ או לחפש את המשפחה הביולוגית שלי. במשך 30 שנה, מגיל 18, ויתרתי במודע על האפשרות לפתוח את תיק האימוץ. גם כשהתחתנתי בשנת 2000, וגם אחרי ששני ילדיי נולדו והקמתי משפחה משלי – נמנעתי מלחקור את העבר. חששתי לפגוע בהורים שלי, לערער את היסודות של הבית שבניתי איתם. הפחד הזה היה חזק יותר מהסקרנות.
הדמיון והמציאות
עולמו הפנימי של מי שנמסר לאימוץ הוא לרוב עמוק ומפותח במיוחד. דמיינתי אינספור פעמים איזה מין אנשים הם הוריי הביולוגיים, ואיך היו נראים חיי לו הייתי גדל איתם ולא הייתי ננטש.
היו רגעים שבהם הייתי יושב בבתי קפה, מסתכל על העוברים והשבים, ותוהה – אולי מישהו מהם דומה לי? זוכר את עצמי בן 18, מול המראה, בוחן את תווי פניי ותוהה ממי ירשתי את העיניים, את החיוך, את הקמטים שכבר אז התחילו להופיע כשצחקתי.
השאלה “מי המשפחה שלי?” כבר לא נראית לי פשוטה כמו פעם. אולי התשובה היא שיש לי שתי משפחות אמיתיות – אחת שבחרה בי, ואחת שנתנה לי חיים. ושתיהן יחד מעניקות לי סיפור חיים שלם.
אבל תמיד חזרתי להחלטה שלי: “לא אגע בזה כל עוד ההורים שלי בחיים”.

“אתה הבן שלי, איך קוראים לך?”

בדצמבר 2018, אחרי שנים של התלבטות, החלטתי סוף סוף לפתוח את תיק האימוץ. הייתי בן 47, גרוש ואבא לשניים. שבועיים לאחר מכן, ב-20 בנובמבר, עמדתי במשרדי השירות למען הילד בתל אביב, מול אדם זר לחלוטין שהיה אמור להיות אבי הביולוגי.
“אתה הבן שלי, איך קוראים לך?”, היה המשפט הראשון שאמר לי. הוא היה גדול ממני ב-20 שנה בדיוק. לדבריו, המתין למפגש איתי מהיום שבו נולדתי. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו. ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל האותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בדקות הראשונות לפגישה.
במקרה, באותו יום לבשנו את אותה חולצה מכופתרת. עיניי חיפשו קווי דמיון נוספים בינינו – מבט אחד הספיק כדי להבין כי הוא בן עדות המזרח, חילוני ובעל כרס בולטת שהעידה כי הוא אוהב לאכול, ממש כמוני. עד כה, היה ברור שיש בינינו קשר דם.
ואז הבחנתי בציפורן הארוכה ששימשה המשך ישיר לזרת שבידו הימנית. באופן שהפתיע אפילו אותי, הציפורן הבולטת הצליחה לצייר עבורי את אופיו ואורח חייו – סוחר, איש עמל. “אם הייתי גדל אצלו, גם לי הייתה ציפורן כזו?”, שאלתי את עצמי ללא קול.

אמי הביולוגית נפטרה שמונה שנים קודם לכן, ואת פניה ראיתי לראשונה רק דרך התמונות באלבום שקיבלתי מארבעת ילדיה, אחיי למחצה. תחושת החמצה בלתי נסבלת.
קונפליקט בין שני עולמות
הן המאומצים והן ההורים הביולוגיים מגיעים למפגש כשהם טעונים בדמיון וברגשות מורכבים, שהתפתחו במוחם במהלך השנים. זו הסיבה שכבר בשניות הראשונות נבנה רושם ראשוני על האדם שמולך, בעזרתו אתה מנסה להבין האם מדובר בקשר בעל היתכנות – או שמוטב לוותר.
הקונפליקט שליווה אותי כל השנים הפך למציאות מורכבת ומבלבלת. איך אני מנווט בין שתי המשפחות? האם אני בוגד במשפחה שגידלה אותי?

בישראל מתקיימים מדי שנה כ-500 מפגשים בין בוגרים שנמסרו לאימוץ בילדותם – להוריהם הביולוגיים. על קיום המפגשים עמוסי הרגש, שמגשימים עבור ילדים מאומצים את החלום לסגירת מעגל, אחראי השירות למען הילד. כשליש מהפונים לפתיחת תיקי אימוץ הם בגילאי 35-26, ואני בגיל 47 הייתי חריג בנוף.

כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם. אני זכיתי לפגוש אב שחיכה לי, אך איבדתי לנצח את היכולת לפגוש את אמי.
תחושת השייכות – הסיפור האמיתי
בשנים האחרונות, הגדרת ה”משפחה” השתנתה מאוד. יש משפחות של הקהילה הגאה, משפחות חורגות אחרי גירושין, משפחות אומנה, אימהות יחידניות. המשותף לכולן הוא לא הדנ”א המשותף, אלא משהו אחר לגמרי – תחושת השייכות. האכפתיות, התמיכה, הזהות המשותפת והאחריות ההדדית – אלה הדברים שהופכים קבוצת אנשים למשפחה.
כילד, חיפשתי אהבה וביטחון, לא קשרי דם. ההורים שלי סיפקו לי הכול – חום, תמיכה, אהבה ללא תנאי. הם היו, ועדיין, המשפחה האמיתית שלי. אבל עכשיו יש לי גם משפחה ביולוגית – אב ועוד תשעה אחים – ואני מגלה שגם שם יש אהבה שחיכתה לי שנים. פתאום, בגיל 47, הפכתי מבן יחיד לאח של תשעה.
השאלה “מי המשפחה שלי?” כבר לא נראית לי פשוטה כמו פעם. אולי התשובה היא שיש לי שתי משפחות אמיתיות – אחת שבחרה בי, ואחת שנתנה לי חיים. ושתיהן יחד מעניקות לי סיפור חיים שלם.

כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם. אני זכיתי לפגוש אב שחיכה לי, אך איבדתי לנצח את היכולת לפגוש את אמי

בישראל חיים כיום קצת פחות מ-10,000 בוגרים מאומצים שטרם פנו בבקשה לפתיחת תיק האימוץ. עשרת אלפים אנשים שחיים ללא נקודת התחלה ידועה. אני כבר לא אחד מהם.
ועדיין, בלילות, כשאני חושב על המילה “הורים”, הפנים שעולות הן של האנשים שגידלו אותי. הנאמנות לא נעלמה. היא פשוט למדה להכיל גם אהבה חדשה.

הטור פורסם ב-Ynet “אתה הבן שלי, איך קוראים לך?” פעם ראשונה שפגשתי את אבא” .

“אתה הבן שלי, איך קוראים לך?”: הפעם הראשונה שפגשתי את אבא

כשהיה בן 47, צחי נפגש לראשונה עם אביו הביולוגי. מאז, הוא מרצה ומנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליך פתיחת תיק האימוץ. בטור מרגש הוא משתף בציפיות, בחששות וברגע שבו חלום המפגש הראשוני מתנפץ אל מול המציאות: “ההורים הביולוגיים מנסים לזכות באמפתיה – במקום להעניק אותה לילד שננטש”

“אתה הבן שלי, איך קוראים לך?”
זה המשפט הראשון שאמר לי אבי הביולוגי בפגישה הראשונה ביננו שהתקיימה ב-20 בנובמבר 2018, במשרדי השירות למען הילד בתל אביב. אמי הביולוגית נפטרה שמונה שנים קודם לכן, ואת פניה ראיתי לראשונה רק דרך התמונות היפות באלבום שקיבלתי מארבעת ילדיה, אחיי למחצה. תחושת החמצה בלתי נסבלת.
הייתי בן 47, גרוש ואבא לשניים, כשנפגשתי איתו לראשונה. הוא היה גדול ממני ב-20 שנה בדיוק. לדבריו, המתין למפגש איתי מהיום שבו נולדתי. ההתרשמות הראשונה שלי ממנו הייתה שהוא אמין ודובר אמת. ההתרגשות שלו נראתה אותנטית.

הוא אמר לי במפורש, בקול סדוק, שחיפש אותי כל השנים מאז שנולדתי. ביקש מיד לרחוץ בניקיון כפיו ולרכוש את אמוני. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו, ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל אני האמנתי לו והאותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בדקות הראשונות לפגישה.
במקרה, באותו יום לבשנו את אותה חולצה מכופתרת. הצלחתי למצוא קווי דמיון נוספים בינינו: מבט אחד הספיק כדי להבין כי הוא בן עדות המזרח, חילוני ובעל כרס בולטת שהעידה כי הוא אוהב לאכול. עד כה, היה ברור שיש בינינו קשר דם.

הוא אמר לי במפורש, בקול סדוק, שחיפש אותי כל השנים מאז שנולדתי. ביקש מיד לרחוץ בניקיון כפיו ולרכוש את אמוני. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו, ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל אני האמנתי לו, והאותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בהתחלה

ואז, תוך כדי שעיניי מחפשות אישורים נוספים לכך שהוא אכן אבי הביולוגי, הבחנתי בציפורן הארוכה ששימשה המשך ישיר לזרת שבידו הימנית. באופן שהפתיע אפילו אותי, הציפורן הבולטת הצליחה לצייר עבורי את אופיו ואורח חייו של האדם שעמד מולי, זה שהציג את עצמו כאבי הביולוגי.

אותה ציפורן, שבעבר שימשה סימן לאצילות ועושר בתרבות הסינית – סימנה לי באותו רגע את מעמד הסוחרים אליו משתייך אבי. תכלית עבודתו היא יציר כפיו, עבודה פיזית כלשהי, ובדבר אחד הייתי בטוח: קיסר סיני הוא לא.
“אם הייתי גדל אצלו, גם לי הייתה ציפורן כזו?”, שאלתי את עצמי ללא קול.
“זה נכפה עליי, לא רציתי את זה”
המפגש הראשוני עם הוריי הביולוגיים, הוא אירוע שדמיינתי במוחי מאז שאני זוכר את עצמי. עולמו הפנימי של מי שנמסר לאימוץ הוא לרוב עמוק ומפותח במיוחד, מתוך ניסיון לדמיין איזה מין אנשים הם הוריו, איך היו נראים חייו לו היה נשאר לגדול איתם ולא ננטש או יוצא מחזקתם מכל סיבה שהיא.
הן הילדים המאומצים והן ההורים הביולוגיים, מגיעים למפגש הזה כשהם טעונים בדמיון וברגשות מורכבים שהתפתחו במוחם במהלך השנים. זו הסיבה שכבר בשניות הראשונות נבנה רושם ראשוני על האדם שמולך, בעזרתו אתה מנסה להבין האם מדובר בקשר בעל היתכנות הישרדותית – או שלטובת כל הצדדים, עדיף לחתוך אותו עוד לפני שהוא התחיל.

אנשים שמשדרים חום, נראים לרוב מאיימים פחות מאלה המשדרים קור או ריחוק. חום יכול להתבטא בתשומת לב פיזית, חיוך או תנודה עם הראש, אולם שלא כמו ברוב המפגשים הראשוניים בחיים – במפגש בין מי שנמסר לאימוץ להורה הביולוגי שלו – השלב הראשון כולל גם חיבוק.

הורה ביולוגי, לרוב זו תהיה האמא, מגיעים לפגישה הזו לא נינוחים, חלקם חוששים מאוד מהתגובה שיקבלו מצד ילדם הביולוגי שאותו לא גידלו. במקרים רבים הם סוחבים איתם לא מעט רגשות אשם ובושה, אותם הם מסתירים מאחורי נרטיב שפיתחו לעצמם לאורך השנים במטרה להמשיך לחיות בשלום עם עצמם.
ויש גם הורים ביולוגיים שחוששים מהטלטלה שמפגש מסוג זה עלול לייצר בקרב המשפחה החדשה שהקימו עם השנים, זו שלעיתים כלל לא מודעת לטרגדיה שאותו הורה סוחב עמו מהעבר.

הורה ביולוגי, לרוב זו תהיה האמא, מגיעים לפגישה הזו לא נינוחים, חלקם חוששים מאוד מהתגובה שיקבלו מצד ילדם הביולוגי שאותו לא גידלו. במקרים רבים הם סוחבים איתם לא מעט רגשות אשם ובושה, אותם הם מסתירים מאחורי נרטיב שפיתחו לעצמם לאורך השנים במטרה להמשיך לחיות בשלום עם עצמם.
ויש גם הורים ביולוגיים שחוששים מהטלטלה שמפגש מסוג זה עלול לייצר בקרב המשפחה החדשה שהקימו עם השנים, זו שלעיתים כלל לא מודעת לטרגדיה שאותו הורה סוחב עמו מהעבר.

במקרים רבים, כבר במפגש הראשון ניתן להבחין כי טון הדיבור של ההורה הביולוגי משדר רחמים עצמיים, חוסר מזל וניסיון למצב את עצמו כקורבן של נסיבות. לאורך המפגש רבים מהם ידברו על עצמם, יהיו עסוקים במתן הסברים, שהוכנו מראש כמובן, לנסיבות הקשות שבהן הם נאלצו למסור לאימוץ או שילדם נלקח מהם, תוך ניסיון להדגיש את חוסר האונים שבו היו מצויים באותה תקופה.

המסר העיקרי של אותם הורים, יהיה לרוב: “אני לא רציתי את זה, זה נכפה עליי”, ורבים מהם “ישכחו” להתעניין בילדם, הקורבן המרכזי בסיפור, זה שניצב מולם בפעם הראשונה מזה שנים. אולם, דווקא העברת מסר של ביטחון והתעניינות בבן או בבת הביולוגיים, עשויות לצמצם את החשש ולגרום להורה הביולוגי המעוניין ביצירת הרושם הנכון – להיראות מזמין הרבה יותר.
כשהציפייה לא מתממשת
המטענים הרגשיים הכבדים שהצטברו במהלך השנים בליבו של הילד שנמסר לאימוץ, לא מאפשרים לו להגיע למפגש כזה לבד. אני הגעתי למפגש הזה עם ילדיי ועם אבי המאמץ. אמי המאמצת נפטרה 17 שנים קודם לכן.
לא פעם, המאומץ מגיע למפגש הראשון עם רגשות עזים כלפי אדם שהוא מעולם לא פגש או הכיר: קהות חושים, כעס, עלבון, בוז ולפעמים גם טינה, אחרי שנים של סקרנות. הוא מגיע לפגישה עם ציפייה לאמפתיה, וללקיחת אחריות מצד ההורה הביולוגי. ציפייה שעל פי רוב מתבדה היות וההורה הביולוגי עסוק, כאמור, ברחמים עצמיים שמטרתם היא לעורר אמפתיה דווקא כלפיו.

המחשבה השכיחה ביותר בקרב מאומצים ברגעים הראשונים של המפגש עם הוריהם הביולוגיים, היא “מה היה קורה איתי אילו הייתי גדל איתו או איתה ולא עם הוריי המאמצים?”.
ובחזרה אליי: אז כן, גם אני חלמתי, התרשמתי, אהבתי את מה שפגשתי ואת מי שהכרתי, עד שהחלום התנפץ כשאבי הביולוגי חזר לסורו ונטש שוב.
ואני? אני חזרתי למציאות.
להיות מאומץ בישראל
בארץ מתקיימים מדי שנה כ-500 מפגשים בין בוגרים שנמסרו לאימוץ בילדותם – להוריהם הביולוגיים. על קיום המפגשים עמוסי הרגש, שמגשימים עבור ילדים מאומצים את החלום לסגירת מעגל, אחראי השירות למען הילד במשרד הרווחה.

כשליש מכמות המאומצים הפונים לפתיחת תיקי אימוץ, הם בגילי 35-26.
כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ – נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם.
בישראל חיים כיום קצת פחות מ-10,000 בוגרים מאומצים, שטרם פנו בבקשה לפתיחת תיק האימוץ. כ-10,000 אנשים שחיים ללא נקודת התחלה ידועה.

הטור פורסם ב-Ynet “איך זה מרגיש להיות ילד מאומץ”.
איך זה מרגיש להיות ילד מאומץ?

“כמאומץ, תמיד ציער אותי שלהורים שלי לא היו העיניים שלי, ולא החיוך שלי אבל גם מילאה אותי אושר העובדה שהיה להם כל הלב שלי”. לרגל יום האימוץ הבינלאומי שמצוין היום (ג’), צחי ברדוגו, ילד מאומץ שהפך למנטור לילדים מאומצים, משתף בתחושות ובחוויות אישיות
כ-140,000 ילדים מאומצים מדי שנה בעולם, ופחות ממאה בישראל. אני מרשה לעצמי להניח שלכולם עולם פנימי עשיר מאוד. כמו שלי. שמי צחי ברדוגו, אני ילד מאומץ שפתח את תיק אימוץ שלו בגיל 47 ומשמש כיום כמנטור המלווה מאומצים בתהליך פתיחת תיק האימוץ, מרצה וסמנכ”ל שיווק בעמותת ‘משפחתא’ לקהילת האימוץ בישראל. רציתי לשתף אתכם בתחושות שלי לגבי אימוץ.
להיות מאומץ זה גם וגם – גם להרגיש שמישהו נטש אותך אבל גם לזכור שבחרו בך, דווקא בך.
זה גם להתמודד עם האפשרות שנלקחת ממישהו שאהב אותך, וגם לאהוב את מי שלקח אותך.
זה גם לחשוב כל כך הרבה שנים על הורה ביולוגי, וגם להבין שביולוגיה זה הדבר האחרון בהורות.
זה גם להרגיש שאתה מאוד משמעותי עבור הוריך, וגם לחיות עם ההבנה שההורה ביולוגי שלך הפך, כנראה, ללא משמעותי בעיני עצמו.

גם להתחיל מחדש את החיים וגם לחיות חיים בלי התחלה
לפני שלושה חודשים סבלתי מכאבים עזים ברגל ונאלצתי לרוץ למוקד המקומי, שם, במסגרת סדרת בדיקות, מצאו שיש לי לחץ דם גבוה במיוחד ומיד החלו סדרת בדיקות וחקירות “יש רקע במשפחה של לחץ דם גבוה?” שאל הרופא. “לא שידוע לי” השבתי כהרגלי זה 50 שנה, ועוד לפני שסיימתי את המשפט נזכרתי – רגע, סוף-סוף אני כבר יודע מה הרקע הביולוגי שלי.
אני לא רגיל לזה – הטראומה הסמויה שמלווה אותי כל חיי באה לסיומה, והרי אנשים חיים על בסיס טראומות העבר שלהם.

להיות מאומץ זה להתרגש מדי יום, שמתי שתבחר יש לך בכיס חיים חדשים, אנשים חדשים, זהות חדשה.
להיות מאומץ זה לסגל יכולת נרכשת נעלה של סליחה, להעביר על מידותיך, וזו הזכות הגדולה מכל הזכויות.
להיות מאומץ זה גם לחשוש באופן תמידי לאכזב ולרצות כל הזמן למצוא חן, אבל זה גם לחיות עם התחושה העמוקה שאתה תלמד למצוא במישהו שאכזב אותך, את החן.
להיות מאומץ זה גם זכות להתחיל מחדש את החיים וגם לחיות חיים בלי התחלה.
לחיות עם סוד, גם שלך וגם עליך
מהסיפורים ששמעתי על האימא הביולוגית שלי, מאז שפתחתי את תיק האימוץ בדצמבר 2018, מצאתי בה את הדמיון המאוד ברור לעצמי. לא היה לי קל עם זה, לא אהבתי את זה, אבל זה רק גרם לי להילחם ולשנות דברים בעצמי, לא רציתי שיראו אותי כמו שראו אותה. פתיחת תיק אימוץ זו זכות לתרפיה מופלאה שיש רק למאומצים.

להיות מאומץ זה להרגיש בפעם הראשונה בחייך שמישהו בשר מבשרך רק בהולדת בתך הבכורה.
להיות מאומץ זה לחיות עם סוד, גם שלך וגם עליך.
להיות מאומץ, כמוני, שסירב לפתוח את תיק האימוץ שלו במשך 30 שנה משום שחששתי לפגוע בהוריי, זה גם להיות טוטאלי בנאמנותי וגם להבין באופן כואב שהייתי אנוכי. זה גם לחכות ליום פתיחת התיק וגם לגלות שיש מישהו שמחכה לך, כל חייך.

ההפנמה שיש אנשים שחיכו לך כל החיים, היא גם כואבת וגם מענגת, בו-זמנית.
כמאומץ, תמיד ציער אותי שלהורים שלי לא היו העיניים שלי, ולא החיוך שלי אבל גם מילאה אותי אושר העובדה שהיה להם כל הלב שלי.
להיות מאומץ זה לכאוב על אישה שלא הכרתי וגם להודות לה על מי שהכרתי בזכותה.
להיות מאומץ זה גם לגלם בעצם קיומך את הכאב הכי גדול שנעשה לאימא הביולוגית שלך, וגם להקנות קביעות למה שהיא אולי השתוקקה לשכוח.
הגילוי שמתישהו שינית למישהו את החיים – משנה חיים.
להיות מאומץ זה לחיות עם משמעות, ולחיות עם משמעות זה להיות מאושר, גם כשאתה עוד לא מבין את זה בשנים הראשונות.
להיות מאומץ זה להיות מאושר.